<h1>ראב"ן שו"ת סימן צ"ה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
בפ"ק דנדרים [ג':] בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה וכו' עד מר זוטרא אמר בל תאחר דקרבנות, ומקשי עלה והאמר ודחינן עד (א"א) [ואבע"א] לעולם מאי חידושא משום דלא איתפס בנדר, ודקשיא לך חטאת חלב, חטאת חלב לכפר קאתיא וחטאת נזיר למאי קאתיא. ואקשי עלה אמאי לא מקשי תלמודא הכא הניחא למ"ד [י'.] נזיר לאו חוטא הוא אלא למ"ד חוטא הוא מא"ל. תשובה לאו קושיא הוא, דהאי דקאמר חטאת נזיר למאי קאתי, בחטאת בהמה של נזיר טהור קאמר דלאו חוטא הוא ולדהכי לא מכפרת וגם לא מכשרה, דאם גילח אפי' על השלמים שותה ביין כדתנן בפג"מ [נזיר מ"ה:], והא דאמר ר' אלעזר הקפר נזיר חוטא בנזיר טמא קאמר, דקרא וכיפר עליו בנזיר טמא כתיב, דחטאת שלו עוף, דמיגו דמאריך בנזיר תוהא.
ומקשי התם [נדרים ד':] והרי [חטאת] יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עליה בבל תאחר. ואקשי קרובי עלה, מנ"ל לתלמודא הא סברא דעבר עליה בבל תאחר. ועוד הקשה, הא בעיא היא בראש מס' ר"ה [ו':] אשה מה היא בבל תאחר מי אמרי' הא לא מחייבי בראייה או דילמא הא מחייבי בשמחה ופשיט ליה אביי תיפוק לי דהא מיחייבי בשמחה, דאמרינן מאי אולמא דשמחה מראייה ופשיטותא דאביי לאו פשיטות הוא. ואני אומר פשיטותו דאביי פשיטות הוא, דכיון דמחייבה לעלות משום שמחה אע"ג דלא מחייבה בראייה קא עברה על בל תאחר בשלש רגלים, ולאו אולמא דשמחה מראייה, אלא משום דבשמחה מיחייבה דכתב ושמחת אתה וביתך ואין שמחה אלא בבשר שלמים דכתב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחתם וגו'. ומהכא פשיטא ליה לבעל התלמוד דחטאת יולדת עבר עליה בבל תאחר, מפישוט דאביי.
